|
|
| בית ספר לפסיפס באיטליה |
|
| לאחר תרגול של שעות, כאבי שרירים היסטריים ביד, חיתוכים ופציעות מהפטיש, וגב דואב שמנסה לשמור על יציבות נוכח עמדת הסדן, מתחילים לראות תוצאות: מתקבלת ערימה הולכת וגדלה של ריבועי פסיפס זהים, מתוקים, מוכנים לשיבוץ...התזרות. |
|
חשבתי שאני כבר מכירה את כל הטכניקות. ובכל זאת התחשק לי להרגיש איך זה ללמוד מהגדולים. מהמקצוענים.
כדי להבין בדיוק מה והיכן כדאי ללמוד, אספתי מידע מכמה בתי ספר בחו"ל, ולבסוף החלטתי ללמוד בבי"ס מקצועי לפסיפס בצפון איטליה, בעיירה שנקראת ספלימברגו. בית הספר מעניק לימודים אקדמאים מוכרים לתואר במסלול של 4 שנים, כשהוא בוחר את הסטודנטים על פי רמת הכישרון והמקצועיות שלהם . תהליך הקבלה ללימודים באקדמיה זאת מאוד נוקשה, ואחד מתנאי הסף הינו מחסום הגיל לקבלה ללימודים. באקדמיה זאת לא מקבלים ללמודים רשמיים מעל גיל 30 . כששאלתי הכיצד, נעניתי שדרושות שנים רבות על מנת להתמקצע ולעבוד נכון ומדוייק, ולכן האקדמיה משקיעה רק בצעירים.... מלבד זאת, הלימודים באקדמיה זאת מחייבים את הסטודנטים לתרום חזרה לקהילה. באיטליה יש אלפי עבודות פסיפס שזקוקות לשחזור, שימור ותחזוקה, והסטודנטים מחוייבים במהלך הלימודים לתרום ולהתנדב בשימור ושחזור יצירות מהעבר.
אותנו, הסטודנטים מחו"ל, האקדמיה מסכימה לקבל לקורס קצר בלבד בן 8 ימים, בפגרת הקיץ, כשהאקדמיה מוציאה את תלמידיה לחופשה השנתית. בקורס הקצר נלמדות טכניקות מקצועיות, כשכל תלמיד מתרכז ומתמקצע בתהליך על עבודה אחת לבחירה: מהתקופה הרומית, מהתקופה הביזנטית או מהעת החדשה.
אין קיצורי דרך. הסטודנטים מקבלים גושי שיש בגוונים מדהימים (ממחצבות שיש הנמצאות סביב העיירה), ובשיעורים הראשונים לומדים לחצוב ולהכות בפטיש (כבד!), על סדן חד מאוד, כשהמטרה היא להוציא ריבועים קטנטנים מדויקים ואחידים שישמשו אותנו לעבודה.
לאחר תרגול של שעות, כאבי שרירים היסטריים ביד, חיתוכים ופציעות מהפטיש, וגב דואב שמנסה לשמור על יציבות נוכח עמדת הסדן, מתחילים לראות תוצאות: מתקבלת ערימה הולכת וגדלה של ריבועי פסיפס זהים, מתוקים, מוכנים לשיבוץ...התזרות.
ועכשיו לטכניקות ולכללים הנוקשים
איך להניח את האבנים. איך לא להניח אותם. באיזה חומרים להשתמש כדי להדביק. איך לשוות להם מראה מתאים לעבודות מהעבר. זכינו לטיפים נהדרים. רעיונות גדולים. ובעיקר- השראה...
בית הספר ממוקם בעיירה תיירותית מדהימה ביופייה. יש בה מרכז קטן עם בתי קפה ידידותיים, מאפיות טעימות להפליא של בצקים ולחמים, ויום שוק אחת לשבוע.
סביב בית הספר התפתחה תרבות של פסיפס, ורחובות העיירה קושטו ביצירות פסיפס, שלטי פסיפס וחנויות המוכרות כלים לחיתוך ושבירת תזרות ואבני פסיפס.
בית הספר עצמו משמש כמוזיאון קטן בפני עצמו ליצירות פסיפס. קירותיו עמוסים כל טוב. יצירות בטכניקות שונות. יצירות ישנות. עבודות מודרניות. התחושה שאתה מוקף במאות עבודות מדהימות ביופיין, גורמת לך להרגיש קטן וטירון, ועם זאת רעב גדול להתחיל לעבוד. לדעתי, החדר המדהים ביותר היה מחסן חומרי העבודה. בסוף הקורס הרשו לסטודנטים להיכנס לתוכו. הרגשתי כמו ילד בחנות ממתקים- מגוון עצום של מדפים ומגירות מסודרים להפליא עם גוונים היסטריים של חתיכות פסיפס מוכנות לעבודה. צבעים, תתי צבעים, גוונים שמעולם לא נתקלתי בהם. היה שם גם מבחר עצום של חומרים, החל משיש בצבעים מרהיבים וכלה במלבני סמלטיז. בקיצור- מאגר היסטרי של חומרים- רק תתחיל ליצור מהם.
לא יכולתי לעזוב את החדר...
והפואנטה , השיא של הקורס: ביקור באחד מהמפעלים הגדולים המתמחים ביצור סמאלטיז- זהו מפעל משפחתי, מתוק ומקצועי. במפעל זה מראים את תהליך יצירת הסמלטיז, מהתכת הזכוכית, ועד ליצירת עיגולי ה"פיצה" המפורסמים, המשמשים ליצירת קוביות הסמלטיז המוגמרות. בסוף הסיור בקרנו בחנות המפעל... ונהנו ממחירים זולים יותר של הסמלטיז.
בקורס היינו 10 תלמידים: שתים מישראל, שתים מקרואטיה, אחת מארה"ב, אחד מגרמניה, שניים מאיטליה , פורטוגל, וצרפת. המורה דברה איטלקית, וחזרה על הסבריה, בקיצור, בשפה האנגלית. אבל השפה האוניברסאלית ששלטה היא שפת היצירה: היא הדגימה ואנחנו עבדנו- ממושמעים ולהוטים- והלימוד נעשה דרך הפרקטיקה וההתנסות...
מעבר לחוויית הלימוד מהמקצוענים, סביבת העבודה המרהיבה, חומרי הגלם האיכותיים ושפע השראה ורעיונות- יש משהו בהתנגנות השפה האיטלקית, בהלמות הפטישים ובמכלול כולו שגורם לך להרגיש, ולו לשבוע קצר אחד, שייכות למורשת עתיקת יומין –ושייכות לקהילה סובבת עולם-קהילת אומני הפסיפס.
|
|
 | | מאמרים נוספים |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
